לעבור דירה לעבור מסע

Posted by:

על מעברים, שינויים, התחלות חדשות וים של תובנות לגבי תהליכי החיים.

הבית שלנו מסמל את הבית הפנימי, השנים החולפות נושאות עימם מטענים של זכרונות וחוויות אשר באים לידי ביטוי בחומר המתאסף ונצבר אט אט אל תוך מגירות חיינו, נדחק אל מדפים וממלא תאים

כל פיסה של חומר, בגד או רהיט נושאים עימם מטען אנרגטי, חוט דק הנקשר אל מארג החוטים של הווייתנו

כל חוט כזה דק ככל שיהיה, הוא היצמדות. וכך במארג של חוטים, אנחנו נצמדים אל החומר בחיינו אשר מנהל אותנו כמו מריונטה המונעת ע"י אלפי חוטים

ההחלטה לזוז

הידיעה מתחילה בגוף, חוסר נוחות מוזרה, עצב לא מוסבר, תחושה של תקיעות רצון להתאוורר, לצאת. המרחב הפיזי האמיתי לא משקף את תחושת המרחב הפנימית ההולכת ומצטמצמת.

לאט מחלחלת ידיעה, ועלה הבנה שכן, צריך לזוז. הגיע הזמן לשינוי.

התבוננות

איך מפרקים שלם? לא סתם שלם..אלא כזה ..עתיק שמתבוסס בשנים של זכרונות, הרים של חוויות. איך מזיזים הר? בית זה הר ובתוכו שכבות גאולוגיות של פחדים המונחים על תבניות ובורות כאב כמו אדמה קרסטית שהתמוססה ונסחפה אל הים מותירה אזור פצוע מגודר – זהירות! בורות לא להתקרב.

אז מתחילים בהתבוננות על חפצים, לבחון בלי לגעת, מרחוק, כמו לעשות חשבון נפש, להבין איפה אני נמצאת היום, מה השגתי בחיי, מה מונח אצלי על מדפים מאחורי זכוכית לתצוגה, לעומת מה חבוי עמוק במגירות…

ערך סנטימנטלי

למה חשוב לנו להצמיד ערך לחפץ. איך מחברת אחת יכולה להיות יקרה יותר מסתם מחברת. כל מחברת היא תקופה, ארנק עם כסף קטן מאנגליה, כשנסעתי עם חברתי הטובה ללונדון, הנה עוד אחד עם עודף מהודו..שמרתי.

סקירת התכולה היא מבט נוקב אל מציאות חיי, בחינה מחדש של מה רלוונטי וממה אפשר להיפטר, הבנתי שאין דרך להתחמק מזה.. ושהמעשה חייב להעשות – להכניס את הידיים אל תוך החפצים, באומץ ולברור

סלקציה

מה נשאר ומה נזרק? אילו מהחוויות בחיי אני רוצה לשמר ומאיזה לשכוח.

התחלתי עם המסמכים הרשמיים, לקחתי פח גדול והתחלתי לזרוק – ערמות של חשבונות, מסמכים אישורים, דוחות חניה, חוזים, מחברות, מכתבים ותמונות..עוד, הרבה.. תמונות.

לארוז ספרים – מי צריך 100 טון ספרים?? אני הרי לא אקרא אותם שוב.

כל ספר מעלה נשכחות, תקופות בחיים.. את כל ספרי היוגה האלה קראתי בניו זילנד, גם הבגדים שתקועים לי במרתף הם בערך מאותה תקופה לא צריכה לא את זה ולא את זה… בעיקר לא את ה..זה האחרון…שום דיאטה כבר לא תכניס אותי למכנסיים ההם במידה 34 סקיני…אפילו לא צום הראמאדן..

התפרקות

עד מהרה אני מתחילה לאבד אחיזה, הבלאגן וכמות החומר מתחילים לייצר רעש בתודעה. צריך לזכור ולרשום ולתכנן..קשה להתפרק מהמטען הרגשי של החפצים, בלי רגשות אשם ובלי ביקורת על כמה צברת.. על הבלאגן.

בכדי לבנות משהו חדש, אין לנו אלא לפרק את הישן, קשה ככל שיהיה, ככל שנגיע לעומק הדברים וניגע כך נוכל להטמין מאוחר יותר יסודות חדשים, בסיס איתן לצמיחה מחודשת.

כמו פסיכולוג שקודם מפרק אותך ממי שאת, ופורק מעלייך את עול השנים ומסע הנקם, האשם והביקורת ורק אח"כ, אורז אותך מחדש, לקראת המעבר לאני האמיתי שלך.

התנתקות

לוותר בהכנעה על דברים שאת מאוד רוצה, אבל מבינה שלך, אין בם צורך, שלא יביאו לך שום תועלת והם סתם תופסים מקום.

כל היצמדות גוזלת ממני מיליגרם אחד של חופש, חישוב פשוט של מספר הדברים אליהם אני קשורה בחיי פורש בפניי את ההבנה שלא נותר לי ספייס אפילו לעצמי.

ריקנות

אחרי שמפנים את כל החבילות, ממרחב חיי בשנים האחרונות, אני יכולה לראות את כל האבק והלכלוך שהצטבר בפינות, אליהן אף פעם לא הגעתי (או המנקה לא הגיעה..תמיד קל יותר להאשים אחרים) את כל הפגמים שנותרו בקירות, צלקות מהעבר, חורים שחורים בקירות לבנים, לאחר שהוסרו התמונות שכיסו, התמונות שקישטו.

את עומדת בבית הריק, עוברת מחדר לחדר, אוספת פירורים.. שאריות, פריטים קטנים שנשכחו ולאף אחד לא היה שווה, להתכופף ולהרים. אלו חלקים ממך, שהיו פעם חשובים ואילו עכשיו – מפוזרים על רצפת מחשבותייך.

המחזה של מה שהיה ביתך ומבצרך, עומד ריק ונטוש, פעור ומהדהד, הוא מחזה לא קל לעיכול

מעבר

החולשה טמונה במעברים, בצמתים ובפניות. אם יש חוליה חלשה במארג היכולות שלך, זה המקום בו היא תבוא לידי ביטוי. מעברים מצריכם אמצע חזק , גשר – אם תרצו. יציב או רעוע? תגלו מהר מאוד. לעבור בין מוכר לחדש, בין ידוע לנסתר בין ישן לחדש בין אשליה לאמת.

בלבול

או איך מחזירים הכל למקום..כשהמקום הרגיל והידוע השתנה לתמיד?

בית חדש, קירותיו צבועים. קולי מהדהד אליי מהחללים הריקים, הכל זר והנה עוד רגע – מגיעים המובילים, ומכניסים את הררי הזכרונות, מטען אנרגטי רב עוצמה, שמפוזר בין ארגזים, צלחות, רהיטים, שמיכות ובגדים..

את עומדת מול מסה של ארגזים.. איפה לשים כל ארגז, לאן כל דבר שייך?

אבל הארגזים.. טסים במהירות, מפוזרים בין החדרים.

הנה שוב את עומדת חסרת אונים מול גברים, שלא שמים עלייך ועל הדברים שלך.

רגע חכו..את הספרים תעלו למעלה…. רק את יודעת מה ההשלכות של ארבעה ארגזי ספרים, שמעניינים לך את התחת, מושלכים בקומה הראשונה, במקום בחדר העבודה שבקומה השנייה מי ירים את כל זה למעלה?

מה את סוחבת בחיים שלך, על הכתפיים שלך? כמה עוד תוכלי להעמיס כשאת מטפסת למעלה? מתי תאפשרי למישהו אחר לקחת מעלייך קצת מהמשקל הכבד?

התחלה חדשה

כל ארגז שנפתח מספר לך סיפור, את לומדת להכיר את עצמך מחדש, מקבלת אל חיקך באהבה את עצמך. הקופסאות נעלמות ואט אט מוצאים הדברים את מקומם מחדש, הרמוניה טובה מתפשטת באויר, הציורים שלך, הפסלים, הוילונות הלבנים הפריכים שכל כך אהובים עלייך, כל מה שגורם לך להרגיש בית, שעוטף אותך בתחושה נעימה.

שיחרור

נאספת אל עצמך במקום שהגדרת כבית, למדת לשחרר את הכאבים.

ההתנקות וההתנתקות מפחדים ישנים שהיו חלק מזהותך, הרגשות שתפסו מקום בחייך לאורך השנים שתפסו מקום בחדרים, שמילאו את מיגרות מחשבותייך ולא עוד.

שחררי אהובה את מי שהיית, או מי שחשבת שהיית, או מי שסיפרת שהיית… ובואי אל מי שאת.

ככה – עירומה, קלה, נטולת קישוטים כמו בית ריק, חדש, נשטף בזרם אדירים, בוהק בלובן.

כמו תינוק שנולד, קורן, בהיר וברור. אין בו התניות, תבניות של חשיבה, אכילה או שליטה.

בבית

את קמה בבוקר, מסתכלת על הנוף מחסירה פעימה ונזכרת אה כן..זו הסיבה שעברתי.

הלב מתרחב ואת יודעת שתמיד תוכלי לסמוך על קול האינטואיצה הפנימי המבורך, שמניע אותך.

להאמין בדרך וביקום שדואג לכך שכל שינוי יביא טוב, שיש מטרה מאחורי כל דלת שנפתחת והיא בהכרח לטובתך הגבוהה ביותר.

 

את המחשבה האחרונה הזו אני עוטפת יפה יפה ושמה על אחד המדפים בבית,

מזכרת ותזכורת לסדרי עדיפויות, החשיבות והארעיות של כל הדברים ביקום.

2

About the Author:

שמי לימור שי, אני מאמינה שצמיחה עסקית כלכלית, קשורה קשר הדוק, לגדילה אישית, להתבוננות פנימה והבנת התהליכים המתנהלים אצלך, בתת מודע; לכן, פיתחתי גישה עסקית, המשלבת בין 2 העולמות בסינרגיה מושלמת, בתהליך בו המישור האישי מהדהד אל המישור העסקי, בצורה נכונה ומקדמת ולא ההפך.

תגובות

  1. סיגל ציפורי  מאי 8, 2011

    כמה יפה כתבת! מזדהה מאוד!
    מזל טוב ובהצלחה!!!

    reply
    • limor  מאי 11, 2011

      תודה רבה סיגל

      reply

אשמח לתגובתך